<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ז</h1>
<h2>דף צח.</h2>
ראובן תבע שמעון לדין ואמר באתי אליך להשאיל שריונים להחזיר לך לסוף שבועים או כ"ו דינר קולוני' ישנים והנחתי לך משכון עליהם. וכשחזרתי מן הטורניר אמרתי לך שאבד[ו] השריונים. והוצרכתי לאותו משכון למקצתו. ונתתי לך (י') [י"ב] דינר קולניש מטבע חדש בחשבון. והנה אני תובע לפדות משכוני (י"ז) [י"ב] דינר חדשים והעודף ואתן לך (כ"ז) [כ"ו] דינר ישנים קולניש. השיב שמעון הלא מזה החילוף יש כבר יותר מחצי שנה, ואז היה מוטל עליך לפרוע לי חובי לאלתר, והיית דוחה אותי מיום ליום עד כי לא יכולתי להתאפק עוד, מכרתים אז י"ב חדשים בי"ג ישנים. וגלוי לכל בני עירנו כי כן היה אז השער. אבל עתה הוזלו הישנים ונותנים י"ד בי"ב פשי'[טים] חדשים, ולכן באת עתה לתבוע ולהעליל עלי. ובר מן דין אמרתי לך אז בפירוש שלא הייתי רוצה לקבלם אלא י"ב בי"ג וכן נתרצית. ועוד וכי היה עלי מוטל לשמור משכונך לריוח שלך אם יתייקר, ואם יזדלזל אז היית(י) מניחם (לו) [לי], לא זו הדרך. וראובן אמר במשכון סתם הנחתים לך ואין דינך שתקבל ריבית ממני. לפי דבריהם נראה בעיני שאם הניח לו משכון הצריך שומא, לא היה לשמעון למוכרו אלא ע"פ ב"ד או ג' אחרים שישומו אותו הבקיאים בשומא. ואם היה מתייקר ברשות הלוה או המפקיד נתייקר ובמזלו. דגרסינן בפרק אלמנה ניזונית (צ"ח ע"א) שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה או אינה צריכה שבועה ותיבעי לך הכרזה א"ל הכרזה לא קא מיבעיא לי דאמר ר' זירא אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום וכו' עד לעולם דאכריזה ודאמרי' לה מאן שם לך כי האי דההוא גברא דאפקידו גביה כסיתה דיתמי שיימה לנפשיה בד' מאה זוזי לסוף אייקור וקם בשית מאה אתו לקמיה דר' אמי א"ל מאן שם לך. ומסקנא והילכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. שמעינן מהתם שכל דבר שצריך שומא אינו יכול ליטול לעצמו אלא על פי שלשה. והא [ד]פסקינן (והא) הילכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, היינו דוקא באלמנה המוכרת, דתנן בפרק אלמנה ניזונת (צ"ז ע"א) אלמנה בין [מן] הנשואין ובין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד, ואמרינן בשלמא אלמנה מן הנישואין משום מזוני אלא מן האירוסין מאי טעמא עולא אמר משום חינה רב יהודה אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. ואפילו [אלמנה] צריכה ג' הדיוטות משום שומא, דגרסינן בפרק אלו מציאות (ל"א ע"ב) איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי אתו לקמיה דרבי אבא אמר ליה זיל אייתי תלתא דפלגית קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא אי נמי תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א"ל מנא לך הא דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומותיב למר בעינן ב"ד אבל הכא כיון דאמר דידי שקלי גלויי מילתא בעלמא בתרי סגי ליה דתנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד א"ל ולאו איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אלמנה אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד של הדיוטות. ואע"ג דרב נחמן סבירא ליה בפרק השולח (ל"ב ע"ב) דבי תרי נמי ב"ד קרי להו, הכא משום שומא בעינן ג', כדאמרינן בפרק בתרא דמסכת' ע"ז (ע"ב ע"א) כדשיימי תלתא אפילו תרי מגו תלתא. אבל תרי לא נקיט תלמודא גבי שומא דבעינן אחר המכריע. הילכך כל דבר הצריך שומא אינו יכול לזכות בו בלא שומא ואפילו משך. דהשומא הוא פיסוק המעות על החפץ. וגרסינן התם בפרק בתרא דע"ז (שם) ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא לה אזל זבנא לאינש אחרינא אמר רב יוסף קמא קנה וא"ל אביי הא לא פסק ומייתי עלה משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו וכו' עד פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהן. הילכך כשנטל לעצמו בלא שומא היינו מדד עד שלא פסק. ואמרינן בפרק המוכר את הספינה (פ"ו ע"א) פסק סמכא דעתיה לא פסק לא סמכא דעתיה. ופירוש כסיתא, עצי אלמוגים, כדאמרינן בראש השנה (כ"ג ע"א) גבי עשרה מיני ארזים הם. והוא דבר הצריך שומא. אבל המניח לחברו מעות קולניש חדשים וידוע לכל השער, אם לא שלם לו חובו, כדין עשה שנטלם לאחר קביעות הזמן שתבע לו לשלם או בסתם הלואה לאחר שלשים יום. דזוזי אילין לא צריכי שומא. כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ס"ט ע"א) הני תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל חדא מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה. ומסקנא זוזי וזוזי כמאן דפליגי דמי היכא דליכא למיחש לשקל טבי ושבק חסירי. אבל חמרא כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים. הילכך חמרא הוה צריך שומא אבל זוזי לא צריך שומא. וכן פסק רבינו שמואל בפרק בית כור עפר (ב"ב ק"ו ע"ב ד"ה הכי נמי). ומורי אבי היה מביא מפ"ב דקידושין הלכה מעשה בחמש נשים (נ"ב ע"ב) ההוא גברא דקדיש (בזוזא) [במוזא] דשמכי, פירוש ראשי בצלים, והיו בשותפות, אתא לקמיה דרבא א"ל מאן אחלך והני מילי מוזא אבל (בישא בישא בי כושא) [כישא מצי וכו' כישא כי כישא], פירוש אם לקח אגודה בלא חלוקה וקידש מקודשת, דיכול למימר אנא שקלי' חדא שקול את אחריתי. הילכך אומר אני שפיקח היה שמעון שנטל המעות החדשים לעצמו, כיון שגלוי לכל השער. ואם נתייקרו במזלו היה וכן אם הוזלו. וקיימא לן [ב"ק כ"ז ע"ב] כרב נחמן דעביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא, כי הכא שהיה לו לפורעו לאחר ל' יום. ואם אינו מאמינו שנטלם מאז בפירעון (חובר) [חובו] כיון שלא ראו עדים הדבר נשבע שנטלם מאז כדבריו וגמר מאז ליטלם לזול וליוקר, שכיון שאם היו עדים בדבר היה זוכה בהם, השתא שאין עדים נשבע, שהמוציא מחברו עליו הראייה. ואם דבר הצריך שומא הוא, ודאי אם הוא בעין עדיין במזל המפקיד נתייקר. ואם מכרו או הוציאו ונתייקר שוב, קרוב הדבר בעיני שדינו כשולח יד בפיקדון והוה ליה גזלן. ותנן (ב"ק צ"ג ע"ב) כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. וגרסינן בסוף המפקיד (מ"ג ע"א) אמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שווייה זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי תברה או שתייה משלם ד' זוזי איתבר ממילא משלם זוזא וכו', ופריך ממתני' עד אי בחסר מי איכא למ"ד כל הגזלנין לאו משלמין כשעת הגזילה ואי ביתר וכו'. ובמתניתין התם תנן בית הילל אומר כשעת הוצאה ר' עקיבא אומר כשעת התביעה. ומסקנא (שם מ"ג סע"ב) רבא אמר הלכה כבית הילל. הילכך כשהוציא המעות או המשכון, כפי שויו אז משלם. ואם אין עדים ישבע כמה היה שוה אז. ולא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע, דהוא אינו סבור לעשות גזלה שסבור בהיתירא ליטול חובו, דלאו כולי עלמא דינא גמירי. וסייע לדבריי מצאתי שוב בתוספ[ו]ת אבא מרי פרק אלו מציאות. ואף בשערי רב האיי גאון בשער ו'. ואם מכר החפץ והרויח במעות, הכל לעצמו אע"פ שלא עשה כדין שמכרו שלא בב"ד. ואם החפץ בידו בעין ונתייקר, לא עשה ולא כלום. ורבינו שלמה פירש בסוף פרק שבועת הדיינין (מ"ג ע"ב) גבי אמר שמואל האי מאן דאוזפיה לחבריה אלפא זוזי ואנח עליה קתא דמגלא וכו', אבל כל זמן שהמשכון קיים בידו וגבה חובו אם מלוה סתם הוא סתם מלוה שלשים יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרענו.
ורבינו קלונימוס אמר דאדם שהלוה לחברו על המשכון אינו רשאי לתובעו כל זמן שהמשכון בידו. ודייק לה מפרק המקבל (קי"ג ע"א) מדקאמר תנא קמא דרשב"ג במתניתין דאינו רשאי למכור אפילו משלשים יום ואילך, מכלל דבעל כרחו ישמרנו עד שיפדנו. והא דאמרינן בפ"ק דמכות (ג' ע"ב) דסתם הלוואה ל' יום, היינו בלא משכון. ורבינו יב"א פליג עליה ואומר דאינה ראייה. דהתם כר ומחרישה צריכין לו בכל שעה אבל שאר משכון אם לא (יפרש) [יפרע] ימכרנו מיד. ואבא מרי זצ"ל הוה אמר לן, דהא דקאמר ת"ק דמחזיר את הכר, היינו במשכנו שלא בשעת הלוואתו כדין שליח ב"ד, אבל בשעת הלוואתו דברי הכל מוכרו לאחר ל' יום. וכן משמע בגמרא התם בברייתא. וכן פסק רבינו שב"ט נמי דאין חילוק. ובתוספתא (פ"ק) [פ"י ה"א] דבבא מציעא תניא המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מיכן או יותר על כן אין משנין ממנהג מדינה. וצורינו יורינו בדרך ישרה. אבי העזרי.
